בכתיבה אין אף פעם מתכון בטוח למשהו. בחיים אי אפשר לנחש איך הקוראים יגיבו למה שכתבנו, האם יאהבו ויגיבו או יקראו, ימשכו בכתפיים וימשיכו הלאה או פשוט יתעלמו. ועדיין, אם יש משהו בטוח בעולם הזה אלה המרכיבים שיהפכו את הטקסט שלכם למושלם.
פתיח חזק ומפוצץ
"יללות מקפיאות דם נשמעו בחושך. צמרות העצים רעדו. כיפה אדומה הצמידה את הסלסלה עוד יותר קרוב לחזה שלה והאיצה את צעדיה"
אם הסיפור "כיפה אדומה" היה נכתב היום, רוב הסיכויים שהוא היה מתחיל ככה. הקוראים נזרקים ישירות לתוך האקשן, בלי שום אקספוזיציה. כי למי יש זמן? חייבים להילחם על הקשב של הקורא.
כמות התוכן שאנחנו צורכים ביום-יום היא עצומה ולכן, כדי להגיע לקוראים שלנו, עלינו להשקיע המון מאמץ. בין אם מדובר בכתבה, מאמר בבלוג או פוסט בפייסבוק, הפתיח שלנו חייב לעורר חשק להמשיך לקרוא, לעבור את המשוכה "להמשך קריאה...".
מה הופך את הפתיח לחזק?
קביעה מעוררת מחלוקת
שאלה שהתשובה אליה מסקרנת את הקורא
צניחה ישירות לאמצע העלילה (כמו ב-"ספרות זולה)
אזכור של אירוע אקטואלי שכולם מדברים עליו
אני באופן אישי אוהבת להשאיר את הפתיח לסוף וכאילו "מדביקה" אותו לטקסט השלם. עם זאת, לפעמים, אני דווקא מתחילה ממשפט המחץ, ממנו כמו חוט האנדרומדה במבוך של המינוטאור מתפתל החוצה שאר הטקסט.
כתיבת תוכן: המעקה של הסיפור
מי שמכיר אותי בחיים יודע שאני מדברת "לרוחב". תופעות לוואי של מזל תאומים והפרעות קשב וריכוז. העניין הוא שהכתיבה לרוחב גורמת לקוראים שלנו לאבד עניין במהרה ולכן מאד חשוב שבזמן כתיבת הסיפור או הטקסט שלנו ניצמד ל-"מעקה".
דמיינו לעצמכם שאתם יורדים במדרגות מעגליות במגדל. כדי לא ליפול חשוב להחזיק את המעקה עם היד ולבדוק לאן הרגליים שלנו דורכות. זו בדיוק התחושה שצריך לשמור עליה כשאנחנו כותבים סיפור.
נכון, אמרנו שהפתיח שלנו חייב להיות מפוצץ. אבל מיד אחרי שלכדנו את תשומת ליבם של הקוראים שלנו, בואו נתפוס חזק במעקה של הסיפור ונתקדם. צעד אחרי צעד, עקב צד אגודל, בלי לפספס אף פרט, גם הכי קטן.
אחד האתגרים עבור מי שרק מתחיל או מתחילה לעסוק בכתיבת תוכן: לא לדלג על המהלכים. לפעמים משהו שנראה לנו כמובן מאליו, ממש לא ברור לקוראים שלנו. אגב, זה נוגע במיוחד לטקסטים של בעלי מקצוע שרוצים לייצר תוכן נגיש שיהיה מובן לקהל הרחב.
טיפ: נסו לחשוב איך תספרו את הסיפור לחתול שלכם.
הפרטים הקטנים
נישאר כאן עוד רגע. הפרטים הקטנים הופכים את הטקסט שלנו לאותנטי. אנחנו חיים בעידן בו קשה מאד לחדש משהו, ולכן הכלים שנשארו לרשותנו הם יצירתיות ואותנטיות. הפרטים הקטנים עוזרים לקוראים שלנו להזדהות איתנו, כי זה מאפשר הצצה לעולם הפנימי שלנו.
תראו, למשל, את ההבדל העצום בין "התעוררתי בבוקר, שתיתי קפה, יצאתי לעבודה" לבין "התעוררתי מהריח הנעים שהתפשט בחדר. ככל שהריח התחזק, הבנתי שהחתול הפיל מהשידה ושבר את הבושם האהוב שלי. קמתי מהמיטה, פתחתי חלון כדי לאוורר את החדר והלכתי למטבח להכין לעצמי כוס קפה. אחרי הקפה תהיה לי סבלנות לטפל בשברים על הרצפה". הסיפור השני מבוסס, אגב, על מקרה אמיתי.
סיומת
"כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים". שורה משיר ישן, מדויקת להפליא כשמדובר בסיומת של הטקסט. בדיוק כמו ששמים נקודה בסוף משפט, הסיומת של הטקסט צריכה להיות חזקה. נחרצת. לפעמים היא יכולה להשאיר טעם של עוד. לפעמים היא יכולה להניע לפעולה. לגרום לנו להפוך עמוד ולחפש את ההמשך.
לכו על הכי חזק שלכם ואל תשכחו שתמיד אפשר לכתוב קצר יותר.
הומור, רגש, ציניות, תחכום
הגענו לשלב התיבול. אם הומור ורגש הם תבלינים שאפשר לפזר די בנדיבות, ציניות ותחכום חייבים להגיע במידה מאד מדודה. כמה? זה כבר תלוי בקהל היעד שלכם, אתם מכירים אותם.
באופן אישי אני חושבת שכל טקסט טוב חייב לגרום לנו להתרגש ולחייך. או לבכות. מספרים על אסי דיין, שכשכתב את התסריט של "גבעת חלפון אינה עונה", צחק תוך כדי כתיבה, וזה בהחלט עבר אחר כך לצופים. אם תוך כדי כתיבה חייכתם, התרגשתם, בכיתם – זה עובר אל הקוראים, באחריות.
**
אין ספק, קשה מאד לכתוב טקסט תוך הקפדה על האיזון בין כל המרכיבים. בהתחלה יש מצב שזה פשוט לא יצליח, או יהיה לא מדויק. אבל זה כל הקטע. לנסות פעם אחרי פעם. לכתוב שוב ושוב, טקסטים שונים, לבדוק מה עובד ומה לא עובד ובעיקר לא לוותר. כדי לזכור ולבצע בצורה מושלמת כוריאוגרפיה, על רקדנית מקצועית (או רקדן) לחזור על הסדרה הזו מאות פעמים. עד שהמוח ישנן את זה. אותו דבר עם הכתיבה: אם אתם רוצים לכתוב טוב יותר, צריך לכתוב יותר.
המלצה שאני נותנת לכל תלמידי סדנאות הכתיבה שלי: שימו לב מה גורם לכם לעצור לקרוא טקסטים של אחרים. ללחוץ על הלינק שפותח את הכתבה (גם כתבת רכילות, ברור). כולנו מופעלים על ידי אותם מנגנונים. ברגע שתבינו מה מפעיל אתכם, תבינו מה מפעיל את האחרים.
כתיבה נעימה!
Comments